Jewish Sources on Numbers 23:19

Source

 

 

Aderet Eliyahu, Numbers 23:19:1

 

מהדורא רביעאה

לא איש וגו'. כי דבר שלא יקויי' הוא בב' דברי' אם מפני שבשעת מעשה מכזב לו ולבו בל עמו בשעת הבטחה או שהבטיח בלב שלם רק שאח״ז מתנחם וז״ש לא איש. והן הגדולים וכמ״ש אליכם אישים כו' ואין דרכם להתנחם אם הבטיחו בלב שלם רק שמעיקר' בלב ולב ידברו וז״ש ויכזב כי כזב הוא לעתיד כמו שקר לשעבר ובן אדם הם הפחותים מזה ויתנחם. ההוא אמר וכו' קאי על השם ב״ה והוא בלשון תמי' כי הה״א הוא ה״א התמי' ומהראוי היה לנקוד בחטף פתח אך כשאותיות אחה״ע באין אחריו נקוד בפתח לבד וכמו העבד ישראל (ירמי' ב' י״ד) וז״ש וכי אפשר שהשם אמר ולא יעשה כלל. ודבר ולא יקימנה ההוא אמר. על המחשבה בלב כמ״ש ויאמר אל לבו ודיבור הוא בפה ולא יקימנה וכמ״ש כי הוא אמר ויהי הוא צוה ויעמד. והוא לשון קיום הדבר שנתהווה במחשבה ויעמוד הדבר בדיבור שהדיבור מקיימו וז״ש אמר ולא יעשה ודבר ולא יקימנה:

 

 

“This is the fourth version: ‘Not a man,’ etc. The passage ‘that a thing which will not be fulfilled’ refers to two statements. Either because at the time of the deed he lied both his action and his intention [i.e., he deceived himself]—for at the moment of making the promise he did not truly mean it—or because he did promise with a whole heart, but afterwards he regretted it. Hence the phrase ‘not a man.’ And these are the great ones, as it says, ‘unto you, O men’—and their way is not to regret if they have promised with a whole heart, for fundamentally (mi‘ikar) the matter stands firmly between heart and heart [i.e. true sincerity endures]. And so it says, ‘and he lied’—for ‘he lied’ pertains to the future just as falsehood does in the past; and human beings are even less certain than that, yet they repent.

 

“‘That which He has spoken’—this refers to the Name, blessed be He—and it is in simple language, for ‘that which He has spoken’ is perfectly plain. And it would have been appropriate to mark the first letter with a ḥataf-pataḥ [a reduced vowel], but whenever the letters ’Aḥ“Ž” appear together, what follows is marked with a full pataḥ alone—just as in ‘the bondservant of Israel’ (Jer. 2:14). And so it says, ‘Can it be that God said and would not do at all?’ And the phrase ‘and the word that He has spoken He will not fulfill’ refers to mere thought in the heart, as it says, ‘And he said in his heart’ [Psalms 2:1]—but that is speech of the mouth, and speech effectuates reality. Hence it says, ‘He said and it became’ [Ps. 33:9] and ‘He commanded and it stood fast’ [Ps. 148:5]. And the phrase ‘and the thing is established’ describes the realization of that which was conceived in thought; whereas ‘and it stood fast’ describes that which is established through speech, for it is speech that gives it standing. Thus we read: ‘He said and would not do’ and ‘the word that He has spoken He will not fulfil.’”

 

 

Alshekh on Torah, Numbers 23:19:1-3

 

 

לא איש אל ויכזב וכו'. ראוי לשים לב אל איזה דבר הוא אומר שלא יכזב ושלא יתנחם. ועוד כפלו כמה פעמים ענין ראש הכתוב וענין סופו. ועוד אומר הנה ברך לקחתי כי לא ברך לקח כ"א בעל כרחו ולא עוד אלא שאומר וברך ולא אשיבנה שיורה כי חפצו לברך את ישראל והוא לא כן ידמה וכן בכל הכתובים קושיות אין מספר ומשוללי הבנה פשטיות: 

אמנם הנה ארז"ל כי מה שהוליכו ראש הפסגה והוא על כי שם יאסף מרע"ה מושיען של ישראל והעולה על רוחם כי בסלוקו של מוציאם ממצרים נסתלק זכות כניסת לארץ כי הן זה מאמר בלק כמו שאמרו ז"ל באומר ואגרשנו מן הארץ לגרשם מן העולם בל יבואו וירשו א"י. וע"כ יתכן בא ויאמר משומו אל פיו לא איש וכו' לומר לא ימנע או מתחלה כשנדר להם הוא ית' ארץ ישראל היה בדעתו שלא ליתנה כי לא נעלם ממנו אשר תבקש ממנו עתה בעריכת המזבחות כי יודע העתיד הוא. או כי מאז גמר בדעתו ליתנה ועתה ע"י מעשיך יתנחם. אם הוא החלוקה הראשונה לא איש אל ויכזב. ואם הב' ובן אדם ויתנחם. ושמא תאמר הלא מצינו וינחם ה' על הרעה לזה אמר ההוא אמר וכו' והיא תשובת ירמיה אל חנניה הנביא שהיה מתנבא שלום באמור אם כדברך לא יעדר הטוב כי הנה ית' חוזר מהרע ולא מהטוב וכמ"ש ז"ל שאפילו על תנאי אינו חוזר. וזה אומר פה בתמיה ההוא אמר שהוא אמירה של חיבה וטובה כטבע לשון אמירה ולא יעשה כלומר זה אי אפשר. אך ודבר שהוא ענין של קושי אז ולא יקימנה כי ניחם על הרעה באופן כי מתנת הארץ שהוא טובה לא ישוב ממנה. והראיה ממני כי מבשרי אחזה כי הנה ברך לקחתי שבראותו כונתו ית' לברך את ישראל לקחתי לעצמי לברך ברכה א' להפיק רצונו אולי אחרי כן יניחני בבחירתי להפך הדבר ולא אוכל כ"א וברך יותר ולא אוכל להשיבה וזהו וברך ולא אשיבנה. ואין זה רק כי ה' ידבר טוב על ישראל ולא ישיב ומה גם עתה מה שדבר בפירוש. והנכון יאמר כנודע מרז"ל כי עתידי' היו הברכות ליאמר מפי מרע"ה ותוכחות מפי בלעם אלא אמר הקב"ה שאין ראוי יכניע הרשע ההוא את בניו כי אם אדרבא יהיו הברכות על ידו כי מלאך רע יענה אמן בעל כרחו וכו'. בזה יאמר ראה נא חשקו ית' לברך את ישראל ממני תראה כי הנה ברך לקחתי מזולתי הוא משה כי אליו יאותו באופן שגנובות הן אתי חוץ מטבעי באופן שהיה קל להפך הברכה ועם כל זה וברך ולא אשיבנה ולא אוכל לשוב מהם כל כך ה' חפץ לברכם. ושמא תאמר כי תנאי היו דבריו במתנת הארץ אם יהיו צדיקים כאומר לזרעך אחריך אך כשחטאו ישראל במדבר עונות קשים נתבטלה הגזרה והמתנה. כי לא כן הוא כי הנה החוטאים במדבר לא צדיקי' היו הנקראי' בשם ישראל כ"א הערב רב בעגל ואשר נמשכו אחריהם מהירודים הנקראים בשם יעקב וכן האספסוף והנקראים עם כי גם במרגלים עשרה המה אשר המסו את לבבם ועל כן לא היה כעסו ית' עצמיי. וז"א לא הביט ולא הסתכל און שעשו הנקראים יעקב יען כי לא ראה עמל בישראל הם השלמים וכשרים הנקראים ישראל ועמל הוא עון כמ"ש הוגעתני בעונותיך. ושמא תאמר הלא הרעים בקולו לאמר ואכלם אינו כלום כי גם ברעם קולו היו חיים וחסד בלבו כמו שאמרו ז"ל באומר הניחה לי ויחר אפי כו' שאמר משה וכי תופס הייתי בך אלא כדי שיתפוס ויחזיק בתפלה כאב על בנו שאומר לאשר לפניו אל תעכבו בידי הניחוני שאמיתהו ומכוין שיאחזו בו ויחלו פניו לבלתי המית אותו וזה יאמר ה' אלהיו של ישראל עמו לרחמו ותרועת והגזמ' מלך בלבד הוא שהיה בו ולא לפעול הכליה חלילה. ועוד ראיה אל חיבתו ית' עליהם כי הנה אל מוציא' ממצרים וכו' והוא בשום לב אל מז"ל בגמרא תועפות אלו מלאכי השרת ראם אלו השדים כי הלא כמו זר נחשב מי נתן בזה מלאכים ושדים אך יאמר כי הנה היה יכול הוא ית' להוציא ישראל ממצרים ע"י מלאך או שרף שימות את המצריים כאשר בימי חזקיה את סנחרב וחילו או באחד מכחות הטומאה השדים ודומיהם אך הוא כי רצה הקב"ה באהבת ה' את עמו בנו בכורו להוציאם ע"י עצמו כאומר ועברתי וכו' אני ולא מלאך וכו' וזהו אל כלומר בעצמו מוציאם ממצרים עם היות כי כתועפות ראם שהם מלאכי השרת ושדים לו ית' שהיה יכול להוציאם על ידם ולא עשה כן כ"א הוא ית' הוציאם בעצמו: 

או יאמר לא הביט וכו'. לומר הלא חשבת בבואך לפסגה אשר שם סילוק מרע"ה כי בלעדו לא היו קיימים כי לולא משה וכו' עמד בפרץ היו כלים בעגל וכיוצא בו ועל כן בעשות התעוררות במקום סילוקו במערכת קרבנות תתעורר לויתן של שונאי ישראל. לא כן הוא כי מה שהם קיימים עתה גם בלעדי משה היו קיימים כי לא הביט און וכו' כדלעיל כי ה' אלהיו עמו בלי משה כן עתה בסילוקו אם משה מת ה' אלהי ישראל נשאר עמו בסלוקו. ואשר תראה הרעשת ההגזמה ההיא באומר הניחה לי וכו' שמורה שלולא משה היו כלים לא הי' דעתו ית' לכלותם לפי האמת כ"א הרעשתו ותרועת מלך בו ולא נקמת מלך הבלתי מרחם. ושמא תאמר שאם לא היה משה לא היו יוצאים ממצרים וגם עתה יהיה להם העדר הצלחה בהתעוררות סלוקו עם מערכת המזבחות לא כן הוא כי בלעדי משה הוא ית' מוציאם. הראיה כי הנה מצרים הנזכר הוא שרו של מצרים שמצרים שמו כנודע כתועפות מלאכי השרת וראם אלו השדים לו. ואיך היה משה ב"ו יכול להם אם לא היה הוא יתברך בעצמו עושה כל והוא היכול לשדדם: 

 

 

1. Introduction to the key difficulty

 

“Not a man to lie, etc.”

 

It is worth noting precisely what he says will neither lie nor relent. He even repeats the point several times—both at the beginning of the passage and again at its close. And he adds, “Behold, I have taken my portion to bless” (בָּרַךְ־לָקַחְתִּי), for he did not take that blessing of his own accord, and yet he says “and I will bless, but I will not revoke it”—teaching us that, though he desired to bless Israel, it would not turn out as he wished. In all of Scripture these are only a few of countless knotty difficulties, and there is no simple “peshat” explanation.

 

2. Our Sages’ solution

 

“But behold our Rabbis taught:

Since he (Balaam) was led to the summit—where he thought he would finally gather the awful Name [i.e. invoke the Divine Name to destroy Israel]—and they say that by testing them at the exodus he would nullify their merit of entering the Land [i.e. if he could overturn their praise at Sinai, they’d lose the right to inherit] (for this accords with the idea behind “Balak said, ‘I will utterly drive them out of the land’ [Num. 23:23])—therefore God says,

 

“From their mouth to their own: ‘Not a man who will lie…’”

 

This teaches: neither at first—when he vowed against them—nor later—when he thought, “Now I’ll change my mind and relent”—could he actually retract that curse. If you divide the verse two ways, the first clause, “not a man who will lie,” corresponds to the first attempt, and the second clause, “nor one who will relent,” to the second.

 

3. Objection and response

 

Some object: “But we find (Num. 23:20) ‘And the LORD turned His anger, and He did not destroy it’—so there He did relent!”

 

Answer: That verse refers to Jeremiah’s reply to Hananiah the prophet, who falsely prophesied peace. Jeremiah said, “If what you say were true, good would never depart from us” (i.e. God does not return from His good intentions, only from His wrath). And our Sages teach that even conditionally God does not change His mind. Here (in our verse) the phrase “he said”—implying love and goodwill, as is natural in a normal usage of “he said”—cannot really signify a genuine reversal. Only when it is a difficulty does Scripture camouflage it as “he relented,” but in fact He will never return from giving the good gift of the Land.

 

4. Proof from “Behold, I have taken my portion to bless”

 

And the proof is: “Behold, I have taken my portion to bless [Israel]” (Num. 23:11)—when he saw that the Divine Will was to bless Israel, he appropriated that blessing for himself (to curse), hoping afterward to frustrate it—but he could not; rather, he blesses and cannot revoke. Thus: “and I will bless, but I will not revoke”—even though it was not Balaam’s own desire to bless, God overruled him.

 

5. The proper meaning, according to our Sages

 

In truth our Rabbis explain that the intended blessings were to come through Moses—whereas the curses and rebukes were to come through Balaam. But God says: “It is not fitting that that wicked one should oppress My children; rather, let the blessings go through him, so that when he is constrained against his will he utters Amen”—and so the curse becomes a blessing.

 

6. Balaam’s bent to curse and God’s prerogative

 

“See how greatly the LORD desired to bless Israel”—see that those words “I have taken my portion to bless” refer to God Himself, not to Balaam, who vainly sought to twist matters. And still: “and I will bless, but I will not revoke.” Even now, when the text speaks explicitly, the truth is that God will not allow the wicked Balaam to carry out his spite.

 

7. Further objections answered

 

You might say: “Wasn’t the promise of the Land conditional on Israel’s righteousness (‘If you are righteous, your seed after you…’)? But when Israel sinned in the wilderness their portion was forfeited.”

 

Response: No—those sinners in the wilderness were not the true “Israel” (only the mixed multitude, the ten wicked spies, etc.). The real faithful “Israel” never lost their portion. Thus the divine gift remains irrevocable.

 

8. Consolation from the Exodus

 

“Did He not ‘turn away His wrath, and would not destroy them’ (Psalm 78:38)?” Our Sages say even in the fury of His voice (“the thunder of His voice gave the cry”) there was mercy in His heart—just as Moses prayed, “Lay not Your hand upon Your servant” (Psalm 90:13) and God’s anger subsided. Yet those very same “thundering angels” and “fiery forces” could have destroyed Egypt by fire or pestilence (as in Hezekiah’s day), or by the dark powers of impurity—but out of love for Israel God chose to go Himself to redeem them: “I am the Lord who brought you out of Egypt” (Exod. 20:2)—not an angel, not a seraph.

 

9. On “not looking away”

 

Or one might say: “When he came to the summit—where he thought the Name would depart—surely without Moses Israel could not stand?”

 

Answer: Even then, God’s presence did not depend on Moses. As our Rabbis say, “The LORD, the God of Israel, is with them even apart from Moses.” Thus, when Balaam fell silent and cried out, “Let me die the death of the upright,” it shows that God’s kingship and mercy prevailed over any murderous intent.

 

10. Final proof from “from Egypt I brought them out”

 

And yet another proof of His love: at the very moment of the Exodus, although the angels and powers might have served Him—it would have been easy to slay the Egyptians by an angel or by destroying winds—God instead brought Israel out Himself, “I am the LORD your God who brought you out of Egypt,” so that the redemption would be an act of fatherly love, not a business of heavenly agents.

 

 

Bekhor Shor, Numbers 23:19:1

 

 

לא איש אל ויכזב. כזב קורא מי שחוזר בדבורו בחנם שיש ספק בידו לעשות מה שאמר והוא אינו עומד בדבורו וחוזר בו בחנם, זהו כזבן, אבל הק' אינו כן, וכן אדם ויתנחם כמו אדם שאין ספק לעשות מה שאמר ומתנחם על מה שאמרו אבל הק' כל יכול ואלו שתי מדות אינם מצויות בהק', אבל יש מידה שלישית כגון אדם שאומר לחבירו אני נותן לך כך וכך בשביל שתכבדינו ותעבדינו וזה אינו רוצה לעבוד ולכבד והוא מתנחם מלתת לו וזאת הנחמה בפשיעת המקבל שלא מילא תנאו, והנותן אמיתי ועמד בדבורו שלא התנה אלא על מנת, וכן גבי רעה שאדם אומ' להרע לחבירו ובא זה ופייסו ואינו עושה לו רע: זה מצוי בהק' - כי הדין עמו - כמו גבי אדם דכתי' "כי נחמתי כי עשתים" שאני בראתים לכבודי כדכתי' "כל הנקרא בשמי לכבודי בראתיו" וגו' והם השחיתו דרכם לכך נחמתי על פשיעתם וכן "נחמתי כי המלכתי את שאול למלך כי שב מאחרי" ואני אמרתי לו על ידי שמואל "והיתם גם אתם וגם המלך אשר מלך עליכם אחרי ה' אלהיכם" והוא שב מאחרי, וכן במדה רעה כמו בנינוה ובישראל ששבו מדרכם הרעה ומן החמס "וינחם ה' על הרעה" וכן הוא אומ' ודוד "אם ישמרו בניך את דרכם" וכן פי' בבראשית כי [ג' נחמות מצויות באדם, אחת שאינו עומד בדבורו ואחת שאינו יכול ואחת בפשיעת המקבל ועל השנים אמר בלעם] שאינו בהק' נחמת כזב ונחמת שאינו יכול ולכך מתמה ואומ' ההוא הק' אמר ולא יעשה וגו' בתמיה:

 

 

“ ‘Not a man who lies.’ ‘Liar’ [kazēv] is said of one who retracts his word gratuitously: when he has it in his power to do what he promised, yet does not keep his word and withdraws the promise without cause—this is a deceiver. But the Holy One, blessed be He, is never such. And similarly of a human being who repents—as a mere person, he sometimes lacks the means to fulfill what he vowed, or regrets what he said. But the Holy One is omnipotent, and those two traits do not exist in Him.

 

“Yet there is a third category, like a man who says to his friend, ‘I give you such-and-such so that you may honor and serve me,’ when in truth he neither wishes to serve nor honor him; and he ‘regrets’ giving it. That remorse lies in the fault of the recipient, who failed to meet the giver’s condition. The giver, however, is sincere and upheld his word—he had only attached a stipulation.

 

“Likewise concerning evil—when someone intends harm against his neighbor, but then appeases him and does not do the harm. This does occur with the Holy One, blessed be He—for the judgment against Him is enacted as though it were ‘with Him.’ For example:

 

• ‘I repented that I had made them’—that is, I created them for My glory (Isa. 43:7), yet they corrupted their ways, so ‘I repented of the evil’ (Jer. 18:8).

• ‘I repented that I made Saul king’ (1 Sam. 15:11), though I had declared him king by Samuel (1 Sam. 10:1).

• In the evil dimension, as with Nineveh (Jonah 3) and Israel when they turned from their evil and violence, ‘And the Lord repented of the evil’ (Jonah 3:10).

• And David says, ‘If thy children keep My covenant… then I will also repent’ (Ps. 89:31–33).

 

“Thus there are three modes of ‘repentance’ that can apply to human beings:

 

Failing to keep one’s word (a false promise)

 

Being unable to fulfill one’s vow

 

Regretting due to the recipient’s failure to meet the condition

 

“Only the first two do not apply to the Holy One, blessed be He—hence His ‘astonishment’ at a false promise, as we read, ‘That which He has spoken, He will not do!’ ”

 

 

Chomat Anakh on Torah, Numbers 23:19:1

 

 

לא איש אל ויכזב. פירוש האיש שהולך בשליחות האל נקרא איש אל ואם כן צריך שיהיה איש אמת ולא יכזב. וכן בן אדם אלהי שיתנחם. והנה אמרתי אשר ידבר ה׳ אדבר לא נכון לכזב. כעת יאמר ליעקב מה פעל אל פירוש מהעת הזו יראה לישראל כמה חיבה נודעת להם מהאל והוא על דרך שאמר עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב וכו׳ הרב הגדול כמהר״ר וידאל הצרפתי ז״ל בפירושו כ״י:

 

 

“Not a man who will lie.”

The meaning is: the “man” who goes on God’s mission is called an Ish El (“man of God”), and therefore must be a true man—he must not lie.

 

Likewise, “Son of Man, who will relent.”

And here I said, “Whatever the Lord speaks, I will speak” — that cannot mean to lie.

 

“Now He says to Jacob, ‘What has God wrought?’”

Explanation: from this time forward Israel will see how manifest is God’s love for them.

 

And this is in the style of “Remember, O My people, what Balak king of Moab plotted…”

 

—as our great teacher, Rabbi Ya’akov David of France, of blessed memory, explains in his commentary.

 

 

Divrei David on Rashi, Numbers 23:19:1

 

 

ההוא אמר כו' חוזרין ונמלכין לחזור וא"ל הא בהקב"ה גם כן הוא דכתיב וינחם ה' על הרעה וכן רגע אדבר כו' ורגע אדבר כו', היינו מחמת שנשתנה הענין ממה שהיה תחילה כגון שעשו תשובה משא"כ כאן שאין שינוי בישראל ולמה ינחם הקב"ה לחזור ממה שהבטיח:

 

 

**“That phrase ‘he said’… ‘they turn back and seek to return,’ and he [Balaam] says: ‘Ah! In the Holy One, blessed be He, it is likewise’—as it is written, ‘And the Lord repented of the evil,’ and likewise, ‘For a moment I will speak…and for a moment I will speak’—that is, because the matter had changed from what it was at first (for example, when they did teshuvah).

 

“But here there is no change in Israel, so why should the Holy One, blessed be He, repent from what He promised?”**

 

Brief notes on key phrases:

 

“They turn back and seek to return” refers to a prophetic motif of Israel’s repentance and God’s ensuing relenting of punishment.

 

“And the Lord repented of the evil” (נִחַם ה׳ עַל־הָרָעָה) is quoted from Psalm 106:45 and elsewhere, where Divine “repentance” follows human return.

 

“For a moment I will speak…and for a moment I will speak” (רֶגַע אֶדְבָּר…וּרֶגַע אֶדְבָּר) echoes the doubling in Balaam’s own words (Num. 23:8), here homiletically interpreted as indicating a change of circumstances.

 

The objection: since Israel has not repented (there is no change in them), God likewise has no cause to “repent” (i.e. to withdraw His word) from the promise He made through Balaam.

 

 

Gur Aryeh on Bamidbar 23:19:1

 

 

ותרגום תייבין ומתמלכין חוזרין ונמלכין. בא לפרש התרגום שאמר 'תייבין ומתמלכין', דמשמע תייבין שכבר חזרו, ואם כן מה צריך לומר 'ומתמלכין', אחר שכבר חזרו. ופירש (רש"י) דבריו מה שאמר 'תייבין ומתמלכין', רצה לומר 'חוזרין ונמלכין', ואין 'תייבין' רוצה לומר שחוזרין מן המעשה, אלא מתחלה חשבו לעשות דבר זה בודאי, ומזה חוזרין, שאין ודאי להם לעשות, ומתמלכין אם לעשות:

 

 

“ ‘That which He has spoken…’ we return and say, ‘Here, too, in the Holy One, blessed be He, is this [repentance]—as it is written, ‘And the Lord repented of the evil.’ And similarly, ‘A moment I will speak…’ and ‘A moment I will speak…’—that is, because the matter has changed from what it was at first, as when they did genuine repentance. But here [in God’s case] Israel has not changed. So why does the Holy One, blessed be He, ‘repent’—that is, ‘turn back’—from what He had promised?”

 

Objection Framed:

 

The objection points out two biblical formulas for Divine “repentance” or “turning back”:

 

“And the Lord repented of the evil” (e.g. Jonah 3:10)

 

“A moment I will speak… a moment I will think” (Isa. 38:1)

 

In human terms, both imply an actual change of heart or decision—“turning back” only makes sense when the circumstances or the person’s intent have shifted (e.g., the people’s genuine teshuvah).

 

The Crux of the Challenge:

 

Human Model: When a person “repents,” it’s because the situation has altered—sins have been forsaken, and vows are reconsidered.

 

Divine Case: Scripture attributes “repentance” to God even where Israel has not repented, and God’s purposes remain steadfast. How, then, can God be said to “turn back” or “repent” of His own prior declarations?

 

 

HaKtav VeHaKabalah, Numbers 23:19:1

 

 

לא איש אל ויכזב וכן אדם ויתנחם. הזכיר שני תוארים אדם איש, והגביל לכ"א פחיתות מיוחד, לזה הכזב ולזה הנחמה, כי יש הבדל בין שני תוארים אלה, כדאיתא במכדרשב"י (פ' תזריע) תנא בכמה דרגין אתקרי בר נש אדם, גבר, אנש, איש, גדול שבכולם אדם דכתיב ויקרא את שמם אדם ביום הבראם. ואין כוונת מאמר זה שתואר אדם תמיד יורה על הצדיק, ותואר איש על רע מעללים, כי הרבה מקראות יורו ההפך, ככתוב זה חלק אדם רשע, במות אדם רשע, פדני מעשק אדם, והפוכו ויעקב איש תם, נח איש צדיק, משה איש אלהים; ונ"ל בהבדל שני תוארים אלה, כי עינינו הרואות שפרטי בני אדם נבדלים זה מזה במדותיהם מצד טבעם, וזה אמנם בא להם מצד התחלפות מזגי טבעם היסודית, כי הארבע יסודות ארמ"ע מולידים פחיתיות באדם (וכמ"ש בעלי הרמז אויבי איש אנשי ביתו, והם יסודותיו והרכבת גופו), ומסבתם האדם קרוב לבא לידי עברה, אם התמזגו בו שלא בדרך השווי ואין ערך ראוי ביניהם; והתמזגות יסודות האלה תתחזק ותחלש לדעת רז"ל כפי חוזק וחולשת המזל שנולד בו, יש שלפי מזלו יתמזגו בו היסודות הטבעיות להיות נטיית מזגו לטוב ויש להפוכו, כמאמרם האי דמאן דבמאדים יהא שופך דמים, האי מאן דבצדק יהא גבר צדקן, וכפי התחלפות מזגי טבעי בני אדם ומדותיהם כן יתחלפו תוארי שמותיהם, מי שנטיית מזגו נוטה לרעה יתואר לדעתי בשם אדם, ומי שנטיית מזגו נוטה לטוב יתואר בשם איש, לפי שהאדם אשר נטיית מזגו נוטה לרע יותר, היא באה לו מצד הרכבת יסוד גשמיותו אשר בעפר ואדמה יסודם, לכן יתואר בשם אדם, כי מן האדם לוקח והורכב מן היסוד העפרי יותר מחלק רוחניותו; ואם מזג טבעו נוטה לטוב יותר, זה יורה שהרכבתו הרוחנית מתגברת בו יותר מיסודי גשמיותו, לכן יתואר ע"ש הרכבתו זאת המתגברת בו ביתר עז בשם איש, והוא חלק רוחניותו אשר לה ישיות וקיום נצחי; לכן צבאי מרום יתוארו איש, כמו איש אל עבר פניו ילכו, איש לבוש הבדים, והאיש גבריאל, ועל הבורא ית' אמר ה' איש מלחמה, וז"ש רז"ל במכילתא הנזכרת שהמתואר בשם אדם הוא במעלה יותר גבוה מהמתואר בשם איש, שהמתואר בשם אדם יש לו מצד בריאותו בחינת יתרון על המתואר בשם איש, שלפי שיתרון האדם על כל הברואים אינו אלא במה שהבחירה בידו לבחור בטוב ובהפוכו, אשר מצד בחירתו זאת יוכל להשתלם ולהתעלות במעלה רמה, ולזה יותר שיש לו מתנגד מצד טבעו המטהו לרע יותר מעשיו חשובים אם יתגבר נגד טבעו; אמנם האיש אשר מצד טבעו יותר נוטה לטוב אין מעשה עבודתו חשובה כ"כ; ולסבה זו הם נבדלים ג"כ בשכרם וענשם, כי המתואר בשם אדם בלתי ספק ששכרו מרובה אם יצדיק מעשיו, מצד התקוממותו נגד טבעו הרע והתגברותו עליו, משא"כ בהמתואר בשם איש שמצד טבעו אין לו התנגדיות, וכן להפך המתואר בשם אדם אם ירשיע אין ענשו גדול כ"כ כאיש הרשע, כי לפום צערא אגרא, והכל לפי רוב המעשה; ומה נכונים בזה דברי מיסדי תפלותינו בתפלת ר"ה באמרם. אשרי איש שלא ישכחך ובן אדם יתאמץ בך: אמרו בשבח האיש אם לא ישכח את ה', ושבח האדם אם יתאמץ בך, כי להיות שהמתואר בשם איש אשר לפי המבואר נטיית טבעו יותר לטוב הנה הוא מעותד להוציא נטיותיו מן הכח אל הפועל ולבחור בטוב, אם עד"מ מצד טבעו יש לו מדת רחמנות שלא יוכל לראות חברו משוקע בצער וירחמהו ויחזקהו בעניו, הנה בזה אינו נקרא עובד ה' מצד הבחירה כ"א עובד ה' מצד טבעו, וכן המתואר באדם אשר לפי המבואר נטוי יותר לתאוות מגונות אפשר שיתגבר להחליש כח תאוותיו מצד פניות חיצוניות, יתרחק עד"מ מן הגזל מחמת יראת שופטי המדינה, יכניע תאות המשגל מצד גנות הבריות עליו וכדומה מכוונות נפסדות שאין בהם בחינת חלק עבודת ה', לכן נתנו השבח להמתואר בשם איש אם לא ישכח את ה', ר"ל שבוחר בטוב מצד צווי הבורא ית' עליו לא מצד טבעו, ושבח המתואר בשם אדם הוא אם יתאמץ ויתגבר על כחותיו המתאוויות שבו לא מצד פניות חיצוניות כ"א מצד שרוצה להתדבק בו ית' ובמדותיו, משא"כ באיש שאין לו צורך התגברות זו. ועז"א שלמה. עיר פרוצה אין חומה איש אשר אין מעצר לרוחו. ירצה כמו שאין חשיבות לגבור בכבשו עיר פרוצה וכדומה, שהיא קל הכבישה שאין ליושבי' מגן וצנה לקום בעזרתם, ככה אין חשיבות למי שמתואר בשם איש, לפי שאין מעצר ומונע בו מצד טבעו, ואין מזג טבעו מנגדו מלילך מישרים; ולהפך אמר המשורר. לפעלות אדם בדבר שפתיך אני שמרתי ארחות פריץ. ירצה מה שהוא צורך לאדם (והוא שממזג טבעו נוטה אל החמריות הרע וכמו שהי' דוד בטבעו, מעדות הכתוב אדמוני עם יפה עינים) לעשות ולשמור מצות ה' שהם מוצא פיו ית', אני על משמרתי עמדתי תמיד להתנהג כדרך שיתנהג הפריץ, שעומד בזרוע נגד מתקוממיו, כמו ובני פריצי עמך, ופריץ חיות בל יעלנה, המתפרצים על אדוניהם, שכולם יורו על העושה בזרוע רמה נגד המוחה בידו, ככה עשיתי אנכי בהתנהגי נגד כחות המתאוות הרוצים מטבעם להתגבר בקרבי בכל מה שנוגע בדבר שפתיך; ומזה אמר החכם. מפרי פי איש ישבע טוב וגמול ידי אדם ישיב לו. אמר השכר הוא להמתואר בשם איש, שיאכל כפי פרי מעלליו, והמתואר בשם אדם שכרו כגמול ידיו, כי האיש והאדם דומים לענין שכרם לשנים שנשכרו, זה לנטוע אילן שצריך יגיעה לנטעו ולשמרו בעת גדולו מכל דבר המפסידו, וזה לא קבל עליו כ"א שמירת פירות אילן אחר שכבר גדל כל צרכו, אשר אין מן הספק ששכר פעולתם איננו שוה, האחרון לא יקבל כ"א שכר שמירת פירות בעלמא, והראשון יקבל כגמול מעשי ידיו ולפי עמלו ביגיעת כפים בנטיעתו, ככה האיש אשר בטבעו נטוע שרש המסייעו לכל דבר טוב, ואינו צריך כ"א לשמור נטע טבעו לבל יתקלקל להטות אחרי בצע תאוות הזמניות, ולזה לא יאכל כ"א הפרי ממעשיו ומדותיו, אמנם המתואר בשם אדם, צריך תחלה לעקר ולשרש שרשי טבעו הרעים אשר פורים רוש ולענה, ולנטוע תחתיהם שרשים אחריהם להצמיח בם עץ החיים אשר ישא פרי השלמות ואשר יאכל אותם בזה וחי בהם לעולם, לכן שכרם עפ"י פעולתם, האיש לא יקבל כ"א שכר הפירות לפי ששמר נטע טבעו שלא יתקלקלו עליו פירותיו, והאדם יקבל שכר עמלו ביגיע כפיו לעקור שרשיו הרעים ולנטוע תחתיהם שרשים טובים ומועילים, וע"ז אה"כ מפרי פי איש ישבע טוב, ירצה האיש ישבע טובו מצד הפרי, וגמול ידי אדם ישיב לו, רצונו האדם יקבל גמול ידיו שעשה בפועל כפיו; דומה לזה אמר איוב. כי פועל אדם ישלם לו וכאורח איש ימציאנו. אמר באדם שישולם לפי הפועל, שהוצרך להשתדלות רב לעשות דרך חדש בנפשו אשר בה מסלה לעבודת אלהי', אמנם באיש אמר שיקבל שכרו לפי ארחו, כי דרכו מוכן לפניו מטבעו המטהו יותר אל המעלותיות (ובזה יתיישב סתירת מאמרי רבותינו, שהעיר עלי' מהר"י אדרב"י, דבתלמוד אמרו במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד. ובמדרש אמרו ע"פ אשרי אדם לא יחשוב ה' לו עון, אר"ש ב"ל מלה"ד למי ששתת אמו מים המרים ונמצאת טהורה אמר לפני ב"א אשרי אימא ששתת מים המרים ונמצאת טהורה, אמר ליה אדם אחר אשרי אימא שלא נצרכה לשתותם כל עיקר. הרי שצדיק גמור יותר מעולה מבע"ת. ולדברינו ניחא דנגד צדיק גמור שהי' מתולדתו במדרגת איש, הבע"ת יותר מעולה ממנו. אמנם אם הצדיק הגמור הי' מתולדתו במדרגת אדם, אין ספק שהוא יותר מעולה מבעלי תשובה ושפיר נאמר עליו אשרי אדם לא יחשוב ה' לו עון), וכאן אמר כי לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם, כי המתואר בשם איש כיון שמטבעו נוטה יותר אל המעלותיות, אם הוא יבטיח לחברו להיטיב עמו אין מן הספק שישתדל בכל עוז לשמור מוצא שפתיו ולשמור מבטחו, כי גם טבעו תכריחהו על כך ואין בו חשש פן יתנחם על הטובה אשר דבר לעשות עם רעהו, אמנם מניעה מבחוץ תוכל להולד אשר ממנה יסובב לבלתי מלאת דבריו לטובה. אמנם המתואר בשם אדם כיון שנטיית טבעו יותר נוטה אל הפחיתיות הנה מלבד שאין מבטח עליו מצד תולדת מניעה שחוץ ממנו, כי יוכל להיות שיתילד בו מעצמו המניעה מהשלים דבורו, והיא הנחמה שתתרומם כעת עליו נטיית טבעו הפחיתית ותמנעהו מלשמור מוצא שפתיו, ואמר קרא שאין בו ית' חשש חסרון הבטחון אשר לאיש והוא הכזב ר"ל ההפסק וחסרון היכולת (כמו לא יכזבו מימיו) ועז"א כי לא איש אל ויכזב, וכן אין בו ית' חשש חסרון בטחון אשר ישנו באדם והיא הנחמה, ועז"א ובן אדם ויתנחם. ובמטות ע"פ תתחטאו (ל"א כ') ובר"פ וזאת הברכה ידובר עוד מזה הענין:

 

 

“He is no mere man who would lie; yet ‘as a man’ He repents. Here two titles are invoked—’Adam’ and ’Ish’—and to each a particular shortcoming is assigned: to Adam, falsehood; to Ish, regret. For these two designations differ fundamentally. As the Midrash teaches, the terms progress through various levels—bar, nash, adam, gever, anash, ish, gadol—with ‘adam’ at the summit (‘and He called their name Adam on the day they were created’). But the point is not that ‘adam’ always connotes the righteous nor ‘ish’ the wicked, for Scripture often does the opposite: ‘the portion of Adam is evil,’ ‘in the death of Adam the wicked,’ ‘deliver me from the oppression of Adam,’ yet Jacob is called an Ish Tam, Noah an Ish Tzadik, Moses an Ish Elohim.

 

We observe that individual human beings differ in their traits by nature, because the four elements (earth, water, air, fire) engender weakness in us, and the balance of these elements shifts with the influence of the stars under which one is born. Thus some are born with natures inclined to good, others to evil. Accordingly, one whose natural bent inclines toward evil is termed ‘Adam,’ whereas one whose nature inclines toward good is termed ‘Ish.’ For the ‘Adam’ is composed more of the earthly element and less of the spiritual, whereas the ‘Ish’ is more imbued with spirit, which has eternal being.

 

Scripture accordingly accords them different rewards and punishments. The one called ‘Adam’ who overcomes his evil nature earns abundant reward, because he has struggled against himself; but the one called ‘Ish,’ whose nature already leans toward good, does not merit the same praise for virtue, nor suffer the same punishment for sin—‘the reward is in proportion to the labor.’

 

Hence the text praises the ‘Ish’ with, ‘Happy is the man who does not walk in the counsel of the wicked,’ and praises the ‘Adam’ with, ‘Happy is the one who strengthens himself in You,’ implying that the true praise of ‘Adam’ lies in his effort to conquer his base inclinations.

 

Accordingly, of the Divine titles we say: ‘He is no mere Ish that He should lie’—in Him, whose nature is purely good, there is no fear of lying; yet ‘as an Adam He repents’—in that an ‘earthly’ aspect is ascribed to Him when He ‘turns back,’ namely, when external conditions invoke His mercy, though this does not imply actual change in His will.

 

Elsewhere Scripture speaks of God ‘repenting of the evil’ or ‘a moment I will speak… a moment I will think’—expressions drawn from the human mode of speech but applied to the Almighty to signify that judgments may be deferred or reversed in response to human repentance or unseen righteousness, not that God Himself changes.

 

Thus in every case, ‘not an Ish that He should lie; yet as an Adam He repents’—two anthropomorphic titles marking, respectively, His unfailing truth and His compassionate consideration without implying any defect in His nature.

 

 

Haamek Davar on Numbers 23:19:1-4

 

 

לא איש אל ויכזב. כבר ביארנו דשם אל הוא כח ההנהגה. והנה נהיו ישראל לעם סגולה להנהיג בהם את עולמו ע״פ התורה והמצוה שלהם. וזהו גדולתן של ישראל. ואמר בלעם דזה א״א לשנות כי מתחלת בריאת שו״א רצה הקב״ה להשכין שכינתו בארץ. אלא שלא הגיעה העת ליתן התורה וע״כ נקרא כל אותו העת שני אלפים תהו כדאיתא בע״ז דף ח׳ והיינו כשני ילדות של הבן שאין האב יכול להנהיג ביתו על פיו עד שיגדל ויגיע לדעת. כך היה העולם תהו עד שבא אברהם אבינו ולמד תורה והיה הוא וביתו בהשגחה פרטית ואחר כך קבלו ישראל את התורה. אז נגמר רצון השגחת ה׳ שהיה בבריאת שו״א. וע״ז אמר בלעם דכח אל לא איש הוא ויכזב שיהא נפסק כמו מים כוזבים. וא״א להפסיק השגחת ה׳ בעולם אשר א״א אלא ע״י ישראל:

 

ובן אדם ויתנחם כמו התולדות של אדם נקרא בני אדם. כך תולדות הנהגה העיקרית מה שמצטרף לה מכונה בן ואמר בלעם לענין עקירת שבעה אומות בני הקדם שכבר נגזר לצרף להשגחה על ישראל וא״א להתנחם. דכל התנחמות בגזרת ה׳ אינו אלא ע״י תפלה ותשובה שמעבירין את הגזרה. ואין זה חרטה ח״ו אלא כך הטביע הקב״ה את העולם שתהא תפלה מבטלת הגזרה משא״כ בלי חידוש מעשים כמו שבעה אומות שלא הרבו תשובה ותפלה. א״א להתחרט. ופי׳ עוד ההוא אמר. לענין דבר ראשון אמר בלעם ההוא אמר בעשרה מאמרות של בריאת שמים וארץ:

 

ולא יעשה. לא יעמיד העולם על מתכונתו [ובכ״מ משמעות עשיה הוא גמר ותיקון גמור כמש״כ בספר ויקרא י״ט ה׳]:

 

ודבר. לגזירה על שבעה אומות:

 

 

“‘Not a man who will lie.’

We have already explained that here חֵיל הַהַנְהָגָה (the power of guidance) is called “El.” Now Israel have become a chosen people through whom God conducts His world according to their Torah and commandments. This is the greatness of Israel.

 

And Balaam said: “This cannot be changed—since the beginning of Creation tohu va-vohu [“formless and void”], the Holy One, blessed be He, has desired to establish His Divine Presence in the world. But the time had not yet come to give the Torah; therefore, all that era is called “two thousand [years] of chaos” (as taught in Avodah Zarah 8b)—like a child too young for his father to guide him fully until he grows up and attains understanding. So the world remained in chaos until Abraham our father came and studied Torah, and he and his household were under special Providence; only afterward did Israel receive the Torah. Then was fulfilled the Will of God that was latent since the Creation of tohu va-vohu.

 

“Hence Balaam said, ‘Not a man who will lie,’ meaning that God’s Providence cannot be cut off or rendered false like water poured out. God’s governance of the world can be suspended only through Israel.

 

“And ‘Son of Man, who will relent.’

Just as the lineage of Adam are called ‘sons of man,’ so too in the primary line of Divine governance what attaches to it is called ‘son.’ And Balaam said this regarding the uprooting of the seven nations—those Canaanites long since decreed to fall under Providence for Israel—and they cannot “relent.” For every Divine “relenting” in judgment comes only through prayer and repentance, which annul the decree. This is no regret of evil—Heaven forbid—but that is how God ordained the world: that prayer cancels the decree. By contrast, without renewed deeds—like the seven nations, who did not increase in prayer and repentance—there can be no “relenting.”

 

“And ‘That which he said…’”

Concerning the first davar (utterance): Balaam spoke in the “ten utterances” of the Creation of heaven and earth:

 

“And He should not act”— that is, He will not establish the world in its completed formation (for “action” here implies a finished and perfect work, as in Leviticus 19:2).

 

“And ‘a matter’”— concerning the decree against the seven nations.

  

Hadar Zekenim on Torah, Numbers 23:19:1

 

 

לא איש ויכזב ובן אדם ויתנחם. קשה והא כתי' בפרשת בראשית כי נחמתי כי עשיתים וכן וינחם ה' כי עשה את האדם וכן וינחם ה' על הרעה. ואומר הרב"ש כי ג' מיני נחמה הם פעמים שאדם עושה טובה או רעה ומתחרט ויש לאל ידו לעשותה זהו כזב שכוזב ופעמים שסובר שיוכל לעשותה ואין לאל ידו ובעל כרחו מתנחם מחמת אונס ועל שתיהם הוא אומר לא איש אל ויכזב אלא מקיים דברו ואף לא בן אדם ויתנחם משום שאין יכולת בידו כי הכל בידו ולא קצרה ידו. ויש נחמה שלישית שאינו בא מחמת העדר כגון אם ידבר הקב"ה על גוי ועל ממלכה להרע כמ"ש על נינוה. ודאי ע"מ כן הוא או' אם יעמדו במרדם ואם יעשו תשובה ישוב מחרון אפו להטיב להם וזהו שאמ' ההוא אמ' ולא יעשה ודבר ולא יקימנה בניחותא וכן להפך ודברו אמת יתברך וישתבח שמו. וכן כתיב רגע אדבר על גוי לנתוש ולנתוץ וכו' ושב הגוי ההוא מרעתו ונחמתי על הרעה אשר חשבתי עליו ורגע אדבר על גוי לבנות ולנטוע ועשה רעה בעיני ונחמתי על הטובה ונחמה זו אינה תלויה כלל בבורא כי הקב"ה אינו מתנחם כלל שהכל יודעים דאדעתא דהכי נדר. ונחמתי דכתיב בספר בראשית הכי קאמר אעשה עצמי כאלו נחמתי מעשייתם אמנם אין הבורא מתנחם כי אדעתא דהכי שיחטאו בגופם ובמאודם לא יצרם להעמידם. י"מ ההוא אמר ולא יעשה בתמי' ההוא אמר ולא יעשה הקב"ה שהוא מלך מלכי המלכים הקב"ה אמר ולא יעשה:

 

 

“‘He is not an Ish that He should lie, nor a son of Adam that He should repent.’

 

A difficulty arises: is it not written in the portion of Genesis, ‘For I will repent of the evil that I have done’ (Gen. 6:6), and ‘And the LORD was sorry that He had made man’ (Gen. 6:6), and likewise, ‘And the LORD repented of the evil’ (Jonah 3:10)?

 

And Rabbi Shmuel says: there are three kinds of “repentance.” First, when a person does good or evil and then regrets it, and it lies within his power to undo it—that is falsehood, and he is called “a liar.” Second, when he believes he can perform the deed but cannot, and therefore involuntarily repents; concerning both of these it is said, ‘He is not an Ish that He should lie,’ for He fulfills His word, and ‘nor a son of Adam that He should repent,’ for He lacks no power—everything is in His hand and His hand is not shortened.

 

There is a third kind of “repentance” that does not arise from compulsion: when the Holy One proclaims judgment upon a nation or kingdom to do evil—for example, concerning Nineveh: ‘Perhaps they will turn from their evil; if they repent, I will relent of the disaster that I thought to bring upon them’ (Jonah 3:9–10). Clearly this is conditional: ‘if they remain in their rebellion, and if they repent, He will turn from His burning anger to do good for them’—this corresponds to ‘He said and will not do’ and ‘a word and will not establish’ when His judgments rest; and conversely, ‘His word is true, blessed be His name.’

 

Similarly it is written, ‘A moment I will speak against a nation to uproot and to break down… and a moment I will speak against a nation to build and to plant; yet the nation did evil in My sight, and I repented of the good that I had resolved to do for them’ (Isa. 10:21–22). This “repentance” does not depend on the Creator Himself—for the Holy One does not literally repent, as all recognize that this is merely the form of an oath.

 

And when Genesis says, ‘I will destroy My own creation… as if I repented of making them,’ the Creator still does not repent, for this too is the form of an oath: ‘if they sin in body and spirit, I did not create them to endure.’ It should be understood that ‘He said and will not do’ is simple speech: ‘He said and will not do’—the Holy One, blessed be He, King of kings, speaks thus without implying any actual defect or change in His will.

 

Malbim on Numbers 23:19:1

 

 

לא איש התוכח עמו על שחשב שה' יתנחם ויספים שיקללם אחר שא"ל בפעם הראשון שיברך אותם, מבאר לו שזה א"א בחק האל ית', ויש הבדל בין שם איש ובין שם אדם, ששם איש מציין כל יש ונמצא ונופל גם על המלאכים גם על יתר נמצאים, אבל שם אדם מציין את האדם לבדו כמ"ש בתורה אור (ויקרא סי' י') באורך, ויש הבדל בין מכזב ובין מתנחם, שהכזב הוא שהדבר אין בו ממש תכף, והנחום הוא מה שמתחרט אח"כ. והנה אצל כל הנמצאים הגם שלא יצדק עליהם הנחום והחרטה, למשל על המלאך לא יצדק לומר שמתחרט כי אינו בעל בחירה, בכ"ז יצדק לומר שמכזב, כי אחר שכל נמצא זולת האל ית' כחו מוגבל ובעל תכלית אם מבטיח לעשות דבר שלמעלה מכחו הוא מכזב תכף, אבל אם יאמר לעשות דבר שהוא בכחו לא יתנחם ויתחרט, אבל אצל האדם שהוא בעל בחירה ורצונו אינו רצון בלתי משתנה יצויר ג"כ החרטה והנחום, וכמ"ש (שמואל א ט״ו:כ״ט) וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם, ר"ל שלא ישקר שהדבר שאמר יהיה כזב תכף, וגם לא ינחם שיתחרט אח"כ על הבטחתו שזה יצויר רק אצל האדם וה' לא אדם הוא להנחם, ועז"א מה שאתה חושב שיסכים לקללם, אם אתה חושב שמה שאמר תחלה לברכם הי' דבר כזב תכף, לא איש אל ויכזב ואם אתה חושב שאח"כ יתחרט על דבורו הקודם אינו בן אדם שיתנחם ומפרש נגד מ"ש לא איש אל ויכזב ההוא אמר ולא יעשה וכי כחו מוגבל עד שיצויר שיכזב תכף בשעה שאמר לעשות הדבר, שלא יהיה בכחו לעשותו, הלא אינו איש כשאר יש ונמצא שכחו מוגבל, וגם ר"ל שתכף כשאומר לעשות דבר כבר הדבר עשוי כי אין עכוב לפניו והאמירה הוא העשיה, ונגד ולא בן אדם ויתנחם אומר הכי יצויר שדבר ולא יקימנה בעתיד ע"י שינחם מדבורו ולא יקים את דברו אשר דבר:

 

 

1. “Not a man who will lie.”

 

The rebuke is directed at anyone who thought that the LORD might first relent and then curse Israel—after He had said the first time, “I will bless them.” The text explains: that cannot be, since God’s ordinance is fixed.

 

2. “’Ish’ versus ‘Adam.’”

 

There is a difference between the term ish (man) and adam (human):

 

Ish denotes any existing being and thus can apply even to angels or other created powers.

 

Adam refers specifically to a human being, as explained in Torah Or on Leviticus chapter 10.

 

3. “Deceive” versus “relent.”

 

There is also a distinction between mekhazev (one who deceives) and mitnaḥem (one who repents):

 

Deception means what was promised is immediately unrealizable.

 

Repentance (regret) is a change of mind afterward.

 

4. How this applies to created beings

 

Angels cannot truly repent, since they have no free will—yet we can say an angel “deceives” if he promises beyond his power.

 

Any creature besides God has limited strength and purpose: if it vows to do the impossible, it immediately “deceives,” but if it promises something within its power, there is no change of mind.

 

5. How this applies to humans

 

A human, endowed with free will, can both deceive and repent. As Scripture says:

 

“And also the Strength of Israel will not lie nor relent, for He is not a man that He should repent.” (1 Samuel 15:29)

 

—i.e., God will neither lie (make an immediately false promise) nor repent (change His mind afterward), for those are human traits.

 

6. Applying this to Balaam’s case

 

If you think God’s initial word to bless Israel was a false promise, then “not a man (ish) of God who would lie.”

 

If you think He might later regret that promise, then “not a son of man (ben adam) who would relent.”

 

7. “He said, and will not do.”

 

The phrase “he said, and will not do” underscores that God’s power is not limited in the way a created being’s is. For Him, to say something is already to have done it—there is no interruption or delay—and He cannot retract His word.