I recently encountered the claim that Sanhedrin 7:9 in the Jerusalem Talmud teaches non-pagans were kissing/venerating icons/idols, and that this is a polemic against the common early Christian veneration of images. Such is used to support the Second Council of Nicea (and, for Catholics, the twentieth-fifth session of the Council of Trent). However, the text and its interpreters do not seem to support this being a description of Christian practices. What follows is (1) the text of the tractate and (2) commentaries thereon:
The Text of Sanhedrin 7:9 from the Jerusalem Talmud:
משנה: הָעוֹבֵד
עֲבוֹדָה זָרָה אֶחָד הָעוֹבֵד וְאֶחָד הַזּוֹבֵחַ וְאֶחָד הַמְקַטֵּר וְאֶחָד
הַמְנַסֵּךְ וְאֶחָד הַמִּשְׁתַּחֲוֶה וְהַמְקַבְּלוֹ עָלָיו לֶאֱלוֹהַּ
וְהָאוֹמֵר לוֹ אֵלִי אַתָּה. אֲבָל הַמְגַפֵּף וְהַמְנַשֵּׁק וְהַמְכַבֵּד
וְהַמַּרְבִּיץ הַמַּרְחִיץ הַסָּךְ הַמַּלְבִּישׁ וְהַמַּנְעִיל עוֹבֵר בְּלֹא
תַעֲשֶׂה. הַנּוֹדֵר בִּשְׁמוֹ וְהַמְקַיֵּם בִּשְׁמוֹ עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה.
הַפּוֹעֵר עַצְמוֹ לְבַעַל פְּעוֹר זוֹ הִיא עֲבוֹדָתוֹ. הַזּוֹרֵק אֶבֶן
לְמַרְקוּלִיס זוֹ הִיא עֲבוֹדָתוֹ:
MISHNAH: The worshipper of
strange worship whether he worships, or sacrifices, or burns incense, or makes
a libation, or prostrates himself; also one who accepts it as a god and says to
it: you are my god.
But one who embraces, or kisses,
or sweeps clean, or sprinkles water; one who washes, rubs with oil, clothes, or
puts shoes on it, violates a prohibition. He who makes a vow in its name or
keeps one in its name violates a prohibition. One who defecates in front of Baal
Pe`or follows its worship. One who throws a stone at a statue of Mercury
follows its worship.
הלכה: הָעוֹבֵד
עֲבוֹדָה זָרָה כול׳. אַזְהָרָה לָעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה מְנַיִין. לֹא תָעָבְדֵם.
כָּרֵת מְנַיִין. אֶתִ יְי הוּא מְגַדֵּף וְנִכְרְתָה. וְלֹא מְגַדְּף כָּתוּב.
כְּאָדָם שֶׁהוּא אוֹמֵר לַחֲבֶירוֹ. גִּידַּפְתָּה אֶת כָּל הַקְּעָרָה וְלֹא
שִׁיַירְתָּה בָהּ כְּלוּם. מָשָׁל רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָעְזָר אוֹמֵר.
לִשְׁנַיִם שֶׁהָיוּ יוֹשְׁבִין וּקְעָרָה שֶׁלְגְּרִיסִין בֵּינֵיהוֹן. פָּשַׁט
אֶחָד אַת יָדָו וְגִידֵּף אֶת כָּל הַקְּעָרָה וְלֹא שִׁיֵיר בָהּ כְּלוּם. כָּךְ
הַמְגַדֵּף וְהָעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה אֵינוֹ מְשַׁיֵיר לְאַחֲרָיו מִצְוָה.
עוֹנֶשׁ מְנַיִין. וְהוֹצֵאתָ הָאִישׁ הַהוּא אוֹ אֶת הָאִשָּׁה הַהִיא אֲשֶׁר
עָשׂוּ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אֶל שְׁעָרֶיךָ וגו׳ עַד וּסְקַלְתֶּם אוֹתָם
בָּאֲבָנִים וָמֵתוּ.
HALAKHAH: “The worshipper
of strange worship,” etc. From where warning about strange worship? Do not
worship them. Extirpation from where? He blasphemed the Eternal and will
be extirpated. But is there not written “blasphemed”? As one would say to
another, you scraped out the entire pot and did not leave anything; a parable
which Rebbi Simeon ben Eleazar formulated: Two people were sitting with a pot
of porridge between them. One of them stretched out his hand, scraped out the
entire pot, and did not leave anything in it. So both the blasphemer and the
worshipper of strange worship do not leave any commandment as residue. From
where the punishment? You shall lead out that man, or that woman, who did
this deed to your gates, etc., up to and stone them with stones until
they die.
לֹא תָעָבְדֵם. הָיִיתִי אוֹמֵר. עַד שֶׁיַּעֲבוֹד כָּל עֲבוֹדָה זָרָה
שֶׁבָּעוֹלָם. תַּלְמוּד לוֹמַר לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם. הִשְׁתַּחֲוָיָה
בִּכְלָל הָיְתָה וְלָמָּה יָצָאת. לְהַקִּישׁ אֵלֶיהָ. אֶלָּא מַה
הִשְׁתַּחֲוָיָה מְיוּחֶדֶת מַעֲשֶׂה יָחִיד וְחַיָיבִין עָלֶיהָ בִפְנֵי
עַצְמָהּ. אַף אֲנִי אַרְבֶּה כָּל מַעֲשֶׂה וּמַעֲשֶׂה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ חַיָיבִין
עָלָיו בִּפְנֵי עַצְמוֹ. אַף עַל גַּב דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָעְזָר אָמַר.
זִיבֵּחַ וְקִיטֵּר וְנִיסַּךְ בְּהֶעֱלֶם אֶחָד אֵינוֹ חַיָיב אֶלָּא אַחַת. מוֹדֶה
שֶׁאִם עָבְדָהּ בַּעֲבוֹדָתָהּ בַּעֲבוֹדַת הָגָּבוֹהַּ בַּעֲבוֹדַת
הִשְׁתַּחֲוָיָה שֶׁהוּא חַיָיב עַל כַּל אַחַת וְאַחַת. כְּדָמַר רִבִּי
שְׁמוּאֵל בְּשֵׁם רִבִּי
זְעִירָא. וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִים. אָמְרוּ לֵיהּ.
מַטִּי תָּנָהּ לַקָּדָשִׁים.
Do not worship them.
Should I say, not unless he worshipped every single strange worship in the
world? The verse says, do not prostrate yourself before them.
Prostration was included; why is it mentioned separately? To tie to it:
Prostration is special in that it is the act of a single person and is
punishable separately, so I am adding any single act that one is liable for
separately. Even though Rebbi Simeon ben Eleazar said, if one sacrificed, and
burned incense, and poured a libation in one forgetting he is liable only for
one; he agrees that if one worshipped it in its proper worship which is
identical with the worship of Heaven like prostrating, he is liable for each
single action. As Rebbi Samuel said in the name of Rebbi Zeˋira: They should
not continue to offer their sacrifices to spirits. They said to him, turn
and refer it to sacrifices.
רִבִּי יָסָא בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. זִיבֵּחַ לָהּ טָלֶה בַעַל מוּם חַיָיב.
מַאי כְדוֹן. כַּיי דָּמַר רִבִּי הִילָא. לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַיי אֱלֹהֵיכֶם.
כָּל לַיי אֱלֹהֵיכֶם לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן.
Rebbi Yasa in the name of Rebbi
Joḥanan: If he sacrificed a defective lamb to it, he is guilty. From where
this? As Rebbi Hila said, do not do such to the Eternal, your God.
Anything that you might do for the Eternal, your God, you may not do in this
case.
רִבִּי בּוּן בַּר חִיָיה בְּעָא קוֹמֵי רִבִּי זְעִירָה. לֹא תָעָבְדֵם
כְּלָל. לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לֶהֶם פְּרָט. כִּי לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל אַחֵר
חָזַר וְכָלַל. כְּלָל וּפְרָט וּכְלָל אֵין בִּכְלָל אֶלָּא מַה שֶׁבִּפְרָט.
רִבִּי בּוּן בַּר כָּהֲנָא בְעָא קוֹמֵי רִבִּי הִילָא. לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן
כְּלָל. זוֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם פְּרָט. בִּלְתִּי לַיי לְבַדּוֹ. חָזַר
וָכָלַל. כְּלָל וּפְרָט וּכְלָל וְהַכֹּל בִּכְלָל. וְרִיבָה אֶת הַמְגַפֵּף
וְהַמְנַשֵּׁק. אָמַר לֵיהּ. לְאֵי זֶה דָּבָר נֶאֶמְרָה הִשְׁתַּחֲוָיָה. לֹא
לְלַמֵּד עַל עַצְמוֹ שֶׁהוּא מַעֲשֶׂה. הַמְגַפֵּף וְהַמִּשְׁתַּחֲוֶה שֶׁאֵינָן
מַעֲשֶׂה.
Rebbi Abun bar Ḥiyya asked before
Rebbi Zeˋira: Do not worship them, a principle. Do not prostrate
yourself before them, a detail. For you shall not prostrate yourself
before another god; He again stated the principle. Principle, detail, and
principle: is nothing covered but the detail? Rebbi Abun bar Cahana asked
before Rebbi Hila: Do not do such, a principle. One who sacrifices to
gods shall be banned, a detail. Only for the Eternal alone, He again
stated the principle. Principle, detail, and principle; is not everything
included? Does it not add one who embraces and one who kisses? He told him, why
is prostrating mentioned? Not to infer from it that it is an action? He who
embraces and he who (prostrates himself) do not exemplify actions.
מְנַיִין לָאוֹמֵר לוֹ. אֵלִי אַתָּה. רַב אָבוּן בְּשֵׁם רַבָּנִין
דְּתַמָּן. וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ וַיִּזְבְּחוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ
יִשְׂרָאֵל וגו׳. מֵעַתָּה אֵינוֹ מִתְחַיֵיב עַד שֶׁיִּזְבַּח וִיקַטֵּר
וָיֹאמַר. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי. לֹא בָא הַכָּתוּב לְהַזְכִּיר אֶלָּא גְּנָיָין
שֶׁלְּיִשְׂרָאֵל. וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ לֹא לַגָּבוֹהַּ. וַיִּזְבְּחוּ לוֹ לֹא
לַגָּבוֹהַּ. וַיֹּאמְרוּ לוֹ. לֹא לַגָּבוֹהַּ. מַאי כְדוֹן. נֶאֱמַר כָּאן
אֲמִירָה וְנֶאֶמְרָה אֲמִירָה בַּמֵּסִית. מָה אֲמִירָה הָאֲמוּרָה בַמֵּסִית
עָשָׂה בָהּ אֲמִירָה כְמַעֲשֶׂה. אַף אֲמִירָה הָאֲמוּרָה כָאן נַעֲשֶׂה בָהּ
אֲמִירָה כְמַעֲשֶׂה.
From where about him who says,
“you are my god”? Rav Abun in the name of the rabbis there: They prostrated
themselves before it, and sacrificed to it, and said, these are your gods,
Israel. Then he should not be guilty unless he sacrifice, burn incense, and
declare. Rebbi Yose said, the verse is written only for the disgrace of Israel.
They prostrated themselves before it, not before Heaven. And
sacrificed to it, not to Heaven. And said, not to Heaven. What about
this? Saying is mentioned here and saying is said about one who
leads astray. Since for saying mentioned about one who leads astray,
saying is equated with acting, also for the saying mentioned here, we
have to equate saying with acting.
כָּתוּב וַיֵּלֶךְ וַיַּעֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחֲווּ לָהֶם
וְלַשֶּׁמֶשׁ אוֹ לַיָּרֵחַ. אָמַר רִבִּי זְעוּרָה. לַשֶּׁמֶשׁ אֵין כָּתוּב
כָּאן אֶלָּא וְלַשֶּׁמֶשׁ. אֵין כָּאן כְּלָל וּפְרָט אֶלָּא רִיבּוּיִים. הָתִיב
רִבִּי אַבָּא בַּר זְמִינָא קוֹמֵי רִבִּי זְעוּרָה. וְהָא כָתוּב כֹּל אֲשֶׁר לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת
וְכֹל אֲשֶׁר אֵין לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת. מֵעַתָּה אֵין כָּאן כְּלָל
וּפְרָט אֶלָּא רִיבּוּיִים. אֶלָּא בְגִין דְּכָתַב וָי״ו. אָמַר רַב יוֹחָנָן
בַּר מַרְיָיא. כָּל הֵן דַּאֲנָא מַשְׁכַּח וָי״ו אֲנָא מְחִיק לֵיהּ. אָמַר
רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר אֶבוּדֵּמָא. הָיִיתִי אוֹמֵר. מַה שֶׁבַּיָּמִים יְהוּ
אֲסוּרִין וּמַה שֶׁבַּגִּיגִּיּוֹת וְשֶׁבַּבֵיבָרִים יְהוּ מוּתָּרִין.
תַּלְמוּד לוֹמַר וְכָל אֲשֶׁר בַּמָּיִם. רִיבָה.
It is written: He went and
worshipped other powers and prostrated himself before them, and to the sun, and
to the moon. Rebbi Zeˋira said, it is not said to the sun but and
to the sun. That is not principle and detail but addition. Rebbi Abba bar
Zemina objected before Rebbi Ze`ura; is it not written any which have fins
and scales, and any which do not have fins and scales? Then this is not
principle and detail but additions since there is written and? Rebbi Joḥanan
bar Marius said, anywhere I am encountering and, I am deleting it. Rebbi
Samuel ben Eudaimon said, I would have said that anything in the oceans is
forbidden, what is in barrels and vivaria should be permitted. The verse says, and
anything which lives in water, an addition.
רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי בְשֵׁם רִבִּי הוֹשַׁעְיָה. הָאוֹמֵר לוֹ.
אֵלִי אַתָּה. מַחֲלוֹקֶת רִבִּי וַחֲכָמִים. הִשְׁתַּחֲוֶה לָהּ מָהוּ. רִבִּי
יוֹחָנָן אָמַר. דִּבְרֵי הַכֹּל מוֹדִין בִּכְפִיפַת קוֹמָה שֶׁהוּא חַיָיב. מַה
בֵין הַמַּעֲלֶה וְהַמּוֹרִיד קוֹמָתוֹ מַה בֵין הַמַּעֲלֶה וְהַמּוֹרִיד
שִׂפְתוֹתָיו. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר. כַּמַּחֲלוֹקֶת. וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר.
כַּמַּחֲלוֹקֶת. אָמַר רִבִּי זְעִירָא. קִרְיָיא מְסַיֵיעַ לְרֵישׁ לָקִישׁ.
תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם לָעוֹשֶׂה בִּשְׁגָגָה. אֵין לִי אֶלָּא דָבָר
שֶׁהוּא מַעֲשֶׂה. הַמְגַדֵּף וְהַמִּשְׁתַּחֲוֶה שֶׁאֵינָן מַעֲשֶׂה מְנַיִין.
Rebbi Samuel bar Naḥmani in the
name of Rebbi Hoshaia: If one says to it, you are my god, there is disagreement
between Rebbi and the Sages. If he (prostrated himself), what is the rule?
Rebbi Joḥanan said, everybody agrees that if he lowered his body, he is guilty.
What is the difference between raising and lowering his body, and raising and
lowering his lips? Rebbi Joḥanan said, following disagreement. Rebbi Simeon ben
Laqish said, following the distinction. Rebbi Zeˋira said, a verse supports
Rebbi Simeon ben Laqish: One rule should be for you, for the one acting in
error. This only refers to what represents an action. The one who embraces
(and who prostrates himself), which are not action, from where? (source)
Korban HaEdah on
Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:9:
Korban HaEdah on Jerusalem Talmud
Sanhedrin 7:9:1:1
מתני' אחד העובד עכו"ם. בדבר שדרך
עבודתה בכך:
“Mishnah: One who worships idolatry (avodah zarah)—[he
is liable] in a manner that is its customary way of being worshipped.”
Korban HaEdah on Jerusalem Talmud
Sanhedrin 7:9:1:2
ואחד הזובח כו'. העובד העכו"ם באחת
מארבע עבודת הללו חייב אפילו אין דרך עבודתה בהן וכל שאר עבודות חוץ מאלו אינו חייב
עד שיעבוד כדרך עבודתה:
“And likewise, one who sacrifices, etc.: one who
worships idolatry (avodah zarah) through any one of these four forms of worship
is liable, even if it is not the customary manner of its worship. But with
regard to all other forms of worship besides these, one is not liable unless he
worships in the manner that is its customary way of being worshipped.”
Korban HaEdah on Jerusalem Talmud
Sanhedrin 7:9:1:3
והמקבלו עליו לאלוה. ואפילו באמירה בעלמא
דאיתקש לזביחה דכתיב ויזבחו לו ויאמרו אלה אלהיך:
“And one who accepts it upon himself as a god—even by
mere speech—is liable, for this is compared to sacrifice, as it is written:
‘They sacrificed to it and said: These are your gods.’”
Korban HaEdah on Jerusalem Talmud
Sanhedrin 7:9:1:4
והאומר לו אלי אתה. בפניו ואתא סיפא לגלויי
רישא דאי תנא רישא ה"א ה"מ בפניו אבל שלא בפניו לא תנא סיפא בפניו מכלל דרישא
שלא בפניו ואפי' הכי חייב:
“And one who says to it, ‘You are my god’—[this refers
to saying it] in its presence. The latter clause comes to clarify the first:
for if it had taught only the first clause, I would have said that this applies
specifically when said in its presence, but if not in its presence, no.
Therefore it teaches in the latter clause ‘in its presence,’ from which it
follows that the first clause refers to [even] not in its presence—and even so,
he is liable.”
Korban HaEdah on Jerusalem Talmud
Sanhedrin 7:9:1:5
אבל המגפף כו'. שלא כדרכה:
“But one who embraces [it], etc.—[this refers to doing
so] not in its customary manner [of worship].”
Korban HaEdah on Jerusalem Talmud
Sanhedrin 7:9:1:6
המגפף.. מחבק:
“Ha-megapef — [that is:] one who embraces (meḥabek).”
Korban HaEdah on Jerusalem Talmud
Sanhedrin 7:9:1:7
עובד בל"ת. דלא מיחייב מיתה שלא כדרכה
אלא בהנהו דפרט בהו קרא:
“He transgresses a negative commandment (lo ta‘aseh),
for one is not liable to the death penalty for [idolatrous worship] performed
not in its customary manner, except in those [acts] that Scripture explicitly
specifies.”
Korban HaEdah on Jerusalem Talmud
Sanhedrin 7:9:1:8
הנודר בשמו. קונם עלי כל פירות שבעולם
בשם ע"א פלונית אם ארחץ:
“One who vows in its name—[for example:] ‘Konam (a vow)
upon me are all the fruits of the world, in the name of such-and-such an idol,
if I bathe.’”
Korban HaEdah on Jerusalem Talmud
Sanhedrin 7:9:1:9
המקיים. נשבע בשמו:
“Ha-mekayyem—[this means:] one who swears in its name.”
Korban HaEdah on Jerusalem Talmud
Sanhedrin 7:9:1:10
עובר בלא תעשה. ושם אלהים אחרים לא תזכירו:
“He transgresses a negative commandment—[as it is
written:] ‘And the name of other gods you shall not mention.’”
Korban HaEdah on Jerusalem Talmud
Sanhedrin 7:9:1:11
הפוער עצמו. מתריז רעי בפניו:
“One who ‘opens himself’—[that is:] he excretes before
it.”
Korban HaEdah on Jerusalem Talmud
Sanhedrin 7:9:1:12
זו היא עבודתו. ואפילו נתכוון לבזותו חייב
עליו מיתה:
“This is its [i.e., the idol’s] mode of worship; and
even if he intended to demean it, he is liable to the death penalty on its
account.”
Korban HaEdah on Jerusalem Talmud
Sanhedrin 7:9:1:13
והזורק אבן למרקוליס. שמצדדים שלשה אבנים
אחת מכאן ואחת מכאן ואחת מלמעלה על גביהן וקורים אותה ישראלים מרקוליס שהוא חילוף השבח
אבל העובדים אותה קורין אוחה קוליס שהוא לשון שבח ועובדין אותה בזריקת אבנים:
“And one who throws a stone at Marculis—[this refers to
the idol] for which they place three stones, one on this side and one on that
side, and one above them on top of the two, and the Israelites call it
Marculis, which is a corruption of the word of praise; but those who worship it
call it Markulis, which is a term of praise, and they worship it by throwing
stones.”
Ohr LaYesharim on
Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:9:
Ohr LaYesharim on Jerusalem
Talmud Sanhedrin 7:9:1
משנה
העובד עבודה זרה
– שנשנה בהלכה ד שדינו בסקילה,
- אחד העובד – בין שהוא עובד את האליל בדבר שדרך עבודתו בכך, ואחד המזבח, ואחד המקטר, ואחד המנסך, ואחד המשתחוה
– בין שהוא זובח קורבן לאליל, ובין
שהוא מקטר קטורת, ובין שהוא מנסך יין, ובין שהוא משתחווה לאליל, אפילו אין דרך
עבודת האליל בכך, והמקבלו עליו לאלוה – שמקבל עליו את האליל שיהא לו אלוהות,
והאומר לו: אלי אתה
– לשון המקרא: "לְפִסְלוֹ
יִסְגָּד לוֹ וְיִשְׁתַּחוּ וְיִתְפַּלֵּל אֵלָיו וְיֹאמַר: הַצִּילֵנִי כִּי
אֵלִי אָתָּה" (ישעיהו מד,יז).
אבל המגפף
– המחבק את פסל האליל,
והמנשק והמכבד
– המטאטא לפניו,
והמחבק
(מילה זו ישנה בשני כתבי יד של
המשנה, אך אינה בכתב יד אחר של המשנה. אין לגרוס 'והמחבק', ונראה שנכתב תחילה על
הגיליון כפירוש ל'המגפף' ואחר כך נכנס לתוך נוסח המשנה בין 'המכבד' ו'המרבץ' שבאים
בכל מקום יחד) והמרבץ – המזלף מים לפניו, המרחיץ, הסך, המלביש והמנעיל - עובר בלא תעשה
– שנאמר: "ולא תעבדם"
(שמות כ,ה). הנודר בשמו והמקיים – הנשבע בשמו - עובר בלא תעשה – שנאמר: "ושם אלוהים אחרים לא תזכירו" (שמות
כג,יג). הפוער עצמו לבעל פעור – המגלה את עצמו, שעומד ערום לפניו ועושה צרכיו בפניו, אף על
פי שדרך ביזיון הוא, - זו היא עבודתו – וחייב סקילה. והזורק אבן במרקוליס – באליל מרקוריוס, -
זו היא עבודתו
– שהיו מעמידים את
פסלו בצידי הדרכים על עמוד של אבן ומצידו מצבה, לפי שהיה נחשב למגן הדרכים והמסחר,
ומי שהיה עובר על יד הפסל היה נותן אבן על המצבה.
Mishnah
“One who worships an idol” — this is repeated here in
the halakhah because its ruling is stoning. “One who worships” — whether he
serves the idol in the manner that is its customary form of worship, or one who
sacrifices, one who burns incense, one who pours a libation, or one who bows
down — whether he sacrifices an offering to the idol, or burns incense, or
pours wine, or bows to the idol, even if that is not the idol’s customary mode
of worship; “and one who accepts it upon himself as a god” — that is, one who
accepts the idol as a deity for himself; “and one who says to it, ‘You are my
god’” — the language of Scripture: “he falls down before it, bows to it, prays
to it, and says, ‘Save me, for you are my god’” (Isaiah 44:17).
“But one who embraces it,” meaning one who embraces the
idol’s image, “and one who kisses it, and one who honors it” — sweeping before
it, “and one who hugs it” — this word appears in two manuscripts of the
Mishnah, but not in another manuscript of the Mishnah. It should not be read as
“and one who hugs it”; rather, it seems it was first written in the margin as
an explanation of “one who embraces it,” and later entered into the Mishnah
text between “one who honors it” and “one who sprinkles” — which always appear
together — “and one who sprinkles” — sprinkling water before it, washing it,
anointing it, clothing it, and putting shoes on it — transgresses a negative
commandment, as it is said: “You shall not worship them” (Exodus 20:5).
“One who vows by its name” and “one who fulfills [such
a vow]” — meaning one who swears by its name — transgresses a negative
commandment, as it is said: “And the name of other gods you shall not mention”
(Exodus 23:13).
“One who exposes himself to Baal Peor” — that is, one
who uncovers himself, stands naked before it, and relieves himself before it,
even though this is an act of disgrace — this is its mode of worship, and he is
liable to stoning.
“And one who throws a stone at Merculis” — that is, the
idol of Mercurius — this is its mode of worship: they would set up its image by
the roadside on a stone pillar, with a heap of stones beside it, because it was
regarded as a protector of travelers and commerce, and anyone passing by the
idol would add a stone to the heap.
Penei Moshe on
Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:9:
Penei Moshe on Jerusalem Talmud
Sanhedrin 7:9:1:1
מתני' אחד העובד. עכו"ם בדבר שעבודתה
בכך:
“Mishnah: One who worships.” [This refers to] idolatry, in the
manner that is its customary form of worship.
Penei Moshe on Jerusalem Talmud
Sanhedrin 7:9:1:2
וא' המזבח וכו'. באלו ד' עבודות חייב באחד
מהן אע"פ שאין דרך עבודתה בכך וכל שאר עבודות אינו חייב עד שיעבוד בדרך עבודתה:
“And one who sacrifices, etc.” With these four forms of worship,
one is liable for any one of them, even if that is not the idol’s customary
mode of worship; but for all other forms of worship, one is not liable unless
he serves it in its customary way.
Penei Moshe on Jerusalem Talmud
Sanhedrin 7:9:1:3
והמקבל עליו לאלוה. אפילו באמירה בעלמא
חייב דאתקש לזביחה דכתיב ויזבחו לו ויאמרו אלה אלהיך:
“And one who accepts it upon himself as a god.” Even by mere speech he is liable,
because it is compared to sacrificing, as it is written: “And they sacrificed
to it and said, These are your gods.”
Penei Moshe on Jerusalem Talmud
Sanhedrin 7:9:1:4
והאומר לו אלי אתה. בפניו ותנא סיפא לגלויי
רישא דאי תני רישא הוי אמינא דוקא בפניו אבל שלא בפניו לא תנא סיפא בפניו מכלל דרישא
שלא בפניו ואפילו הכי חייב:
“And one who says to it, ‘You are my god.’” This means in its presence. And
the latter clause comes to clarify the first: if the first clause alone had
been taught, I would have said that this applies only in its presence, but not
when not in its presence; therefore the latter clause teaches “in its
presence,” from which it follows that the first clause refers to [even] not in
its presence, and nevertheless he is liable.
Penei Moshe on Jerusalem Talmud
Sanhedrin 7:9:1:5
אבל המגפף. מחבק:
“But one who embraces it.” [That is,] one who hugs it.
Penei Moshe on Jerusalem Talmud
Sanhedrin 7:9:1:6
והמכבד והמרבץ. לפניה:
“And one who honors it and one who sweeps before it.” [These acts are done] before it.
Penei Moshe on Jerusalem Talmud
Sanhedrin 7:9:1:7
עובר בל"ת. דלא תעבדם יתירה כתיב
ודברים אלו בכלל עבודה הן ואעפ"כ אינו לוקה על אחת מהן לפי שאינן בפירוש:
“He transgresses a negative commandment.” The phrase “You shall not worship
them” contains an extra term, and these acts are included in the category of
worship; nevertheless, one does not receive lashes for any one of them, since
they are not explicitly stated.
Penei Moshe on Jerusalem Talmud
Sanhedrin 7:9:1:8
הנודר בשמו. קונם עלי דבר זה בשם ע"ז
פלוני:
“One who vows by its name.” [For example:] “This thing is
forbidden to me as konam by the name of such-and-such an idol.”
Penei Moshe on Jerusalem Talmud
Sanhedrin 7:9:1:9
והמקיים בשמו. שבועה נשבע תרגומו מקיים:
“And one who fulfills [a vow] by its name.” “To swear” is translated [in
Aramaic] as “to fulfill.”
Penei Moshe on Jerusalem Talmud
Sanhedrin 7:9:1:10
עובר בל"ת. ושם אלהים אחרי' לא תזכירו
ולוקה על לאו זה. הפוער עצמו. מתריז ריע לפניו:
“He transgresses a negative commandment.” [This is from] “And the name of
other gods you shall not mention,” and he is liable to lashes for this
prohibition.
“One who exposes himself.” [That is,] he defecates in front of it.
Penei Moshe on Jerusalem Talmud
Sanhedrin 7:9:1:11
זו היא עבודתו. וחייב עליה מיתה ואם נתכוין
לבזותו חייב עליה חטאת מפני שמוטעה הוא והרי עבודתה בכך:
“This is its mode of worship.” He is liable to death for it; and
if he intended to demean it, he is liable for a sin-offering, because he is
mistaken, since this is its mode of worship.
Penei Moshe on Jerusalem Talmud
Sanhedrin 7:9:1:12
הזורק אבן למרקוליס. שעובדין אותו בזריקת
אבנים וכן המסלק אבן מלפניו ג"כ דרך עבודתו בכך וחייב ואם נתכוין לרוגמו חייב
חטאת. מר קוליס. תילוף השבח. מר לשון חילוף הוא כמו במר דשחוטה במר דכנתא. קילוס שבח:
“One who throws a stone at Merculis.” It is worshiped by throwing
stones. Likewise, one who removes a stone from before it [also acts] in its
mode of worship, and is liable. And if he intended to stone it, he is liable
for a sin-offering.
“Mar Kolis.” A corruption of praise. “Mar” means reversal, as in
“mar de-shḥitah” and “mar de-khanta.” “Kilis” means praise.
Sheyarei Korban on
Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:9:
Sheyarei Korban on Jerusalem
Talmud Sanhedrin 7:9:1:1
ואחד הזובח. עי' בקונט'. בבבלי פריך וליחשוב נמי זורק (פירש"י כי היכי דאשכחן
בעכו"ם זביחה קיטור וניסוך דכתיב ויזבחי לו אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין
נסיכם מצינו נמי זריקה בל אסיך נסכיהם מדם) אמר אביי זורק היינו מנסך דכתיב בל
אסיך נסכיהם מדם. וקשה ל"ל לאביי לאתויי קרא בל אסיך כו' הא עיקר קושית המקשה
היא מהך קרא לפירש"י. וע"ק לפירושו קושית תו' בד"ה וליחשוב כו'
ע"ש. וע"ק מנ"ל שאינו חייב על כל עבודת פנים כגון המקבל והמוליך
ואי משום דלא אשכחן הכי בקרא שהן עבודות לעכו"ם כמ"ש רש"י וכי
בשביל כך נפטרנו וכ"ש דקשה לרש"י ותו' שמביאין מקראות מדברי קבלה הנוכל
לומר דכוונת התורה לדברי הקבלה והא דכתוב שם זביחה והקטרה לא נכתב שם לכוונה זו
דניליף מיניה איסורא והיתירא. לכך נראה הא דקאמר המזבח והמקטר והמנסך חייב יליף
מדאסרינהו רחמנא לעשותן בחוץ וכתיב בשחוטי חוץ ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים
ש"מ כל הנך דאסיר בחוץ הם עבודות לעכו"ם ולכך פריך וליחשוב נמי הזורק
דמפורש איסורו בקרא וזרק הכהן את הדם וגו' ומשני כלל התנא איסור זריקה בכלל הניסוך
דמצינו שגם בלשון המקרא זריקה קרוי ניסוך דכתיב בל אסיך נסכיהם מדם. והיינו טעמא
דלא תנן המקבל והמוליך שאין חייב עליהן בחוץ. ודלא כרש"י והכ"מ פ"נ
ע"ש:
“And likewise one who sacrifices.” See the commentary (kuntres).
In the Bavli it asks: why does it not also list one who sprinkles (the blood)?
(Rashi explains: just as we find with idolatry sacrificing, burning [incense],
and libation—since it is written, “They sacrificed to it… they ate the fat of
their sacrifices… they drank the wine of their libations”—so too we find
sprinkling, as it is written, “They shall not pour out their libations of
blood.”) Abaye said: “One who sprinkles is [included in] one who pours a
libation,” as it is written, “They shall not pour out their libations of
blood.”
But this is difficult: why does Abaye need to bring the
verse “They shall not pour out…”—after all, the main question of the one who
asked already comes from this very verse, according to Rashi. And there is a
further difficulty with his explanation from the question of Tosafot (s.v. ve-liḥshov,
see there).
Another difficulty: from where do we know that one is
not liable for all the inner Temple services, such as receiving [the blood] and
bringing [it to the altar]? And if you say it is because we do not find these
mentioned in Scripture as acts of idolatry, as Rashi writes—does that exempt
us? All the more so is this difficult for Rashi and Tosafot, who bring verses
from the Prophets: can we really say that the Torah’s intent depends on later
Scriptural writings? And those verses that mention sacrificing and burning were
not written for the purpose of deriving legal prohibitions and permissions from
them.
Therefore, it appears that when the Mishnah states that
one who sacrifices, burns incense, or pours a libation is liable, it derives
this from the fact that the Merciful One forbade performing these acts outside
[the Temple]. As it is written regarding slaughtering outside: “They shall no
longer sacrifice their sacrifices to the goat-demons.” From here we learn that
all those acts prohibited outside [the Temple] are [considered] acts of
idolatrous worship.
Accordingly, it asks: why not also list one who
sprinkles, since its prohibition is explicitly stated in the verse, “And the
priest shall sprinkle the blood…”? And it answers: the Tanna included the
prohibition of sprinkling within that of libation, since we find that even in
biblical language, sprinkling is called “libation,” as it is written, “They
shall not pour out their libations of blood.”
And this is also the reason why the Mishnah does not
teach [liability for] receiving and bringing [the blood], since one is not
liable for them outside [the Temple]. And this is not in accordance with Rashi
or the Kesef Mishneh (see there, ch. 9).
Sheyarei Korban on Jerusalem
Talmud Sanhedrin 7:9:1:2
זו היא עבודתה. עי' בקונט'. והרמב"ם והר"ב פירשוה לענין חיוב חטאת. וכתב הכ"מ
דאלו במזיד ולסקילה א"א דהא מוטעה הוא. וכתב התי"ט ותימא על רש"י
שמפרש זהו עבודתו וחייב עליה מיתה וי"ל דעתו כיון שהתרו בו אע"פ שהוא
מוטעה וסובר כיון דמכוין לבזותו בין בהתראתן כלום אפ"ה חייב מיתה דהא התרו
ביה ע"כ. לפום ריהטא היה נראה לתרץ בזה קושית תו' דף ס"ה בד"ה
הואיל כו' וקשה לפירש"י השתחואה נמי ישנה בלב כדאמרינן גבי אנדרטא אי לא
קיבלה באלוה לאו כלום הוא ע"כ דהשתא חזינן בעכו"ם שאינה בלב דהא אפי'
מכוין לבזותו חייב. והא דקאמר באנדרטא ואי לא קיבלה באלוה לאו כלום הוא. איירי
בשוגג כמפורש שם ובשוגג ודאי פטור אם אין לבו לעבירה. אך קשה הא בעובד מאהבה
ומיראה אמר רבא דפטור אי קבליה באלוה אין אי לא לא. ופירש"י פטור בין במזיד
בין בשוגג דלאו כלום עביד. הרי דאפי' במזיד בעינן אף בעכו"ם קבלה בלב. וליכא למימר
הא דקאמר ברכת השם ישנה בלב כאביי ס"ל העובד מאהבה ומיראה חייב. דהא רבא הוא
דמשני הכי. ודוחק לומר דה"ק ר' יוחנן כאביי ס"ל. ועוד לרבא תיקשי מתני'
דקאמר זו היא עבודתו וחייב וא"נ אחיוב חטאת קאי קשה הא אפי' בעובד מאהבה
ומיראה פוטר רבא אפי' מחטאת כדמוכח בש"ס דף ס"א וכן פירש"י שם
כ"ש מכוין לבזויי ולא לעבדה שיש לפטרו טפי כמ"ש תו' דף ס"ד
בד"ה אע"ג. וממ"ש יתבאר לך שמ"ש המהרש"א שם ומיהו התו'
כו' ע"ש משמע דסברי תו' דחייב חטאת אפי' לא נתכוין לעבדה דברי תימא הם וקשיין
ליה דברי הש"ס דף ס"א וצ"ע. אך עיקר תמיהתו של התי"ט ליתא
שהרי כתב תו' דף ס"ד בד"ה אע"ג דמכוין לבזויה ולעובדו בביזוי דאי
לא קמיכווין אלא לבזות הא אפי' עובד מאהבה ומיראה פטור לרבא כו' ע"ש ונראה
שזו היא דעת הרמב"ם בחיבורו פ"ג מה' עכו"ם הפוער עצמו לפעור כדי
לבזותו והזורק אבן למרקוליס כדי לבזותו הואיל ועבודתו בכך חייב ומביא קרבן על
שגגתו ע"כ. האריך לומר ומביא קרבן כו' ללמד דחייב דתנן במתני' חיוב מיתה הוא
ולא חטאת. ולפי פי' הכ"מ הל"ל חייב חטאת על שגגתו ולפמ"ש ניחא
דסד"א כתיב לעושה בשגגה ומעשה זה לבזותו הוא יהא פטור קמ"ל דאפ"ה
חייב. ומ"ש בפירושו חייב חטאת לאו דוקא. ומעתה אין מקום לקושית הרמ"ך
פ"ג מה' עכו"ם ופ"ה מה' יסודי התורה ע"ש:
“This is its mode of worship.” See the commentary (kuntres).
Rambam and the Bartenura explain this with respect to liability for a
sin-offering (ḥatat). The Kesef Mishneh writes that this cannot
refer to liability for stoning in a case of intentional transgression, since he
is mistaken (mut‘eh).
The Tosafot Yom Tov writes: it is surprising
regarding Rashi, who explains “this is its mode of worship, and he is liable to
death.” One may answer that Rashi’s view is that since he was warned, even
though he is mistaken and thinks that since he intends to demean it the warning
is meaningless, nevertheless he is liable to death, for he was indeed warned.
At first glance, it would seem possible to resolve with
this the difficulty raised by Tosafot (Sanhedrin 65b, s.v. ho’il), who
ask: according to Rashi, bowing (hishtaḥavayah) should also be
considered an act “of the heart,” as we say regarding a statue (andarta):
if he did not accept it as a god, it is nothing. But now we see with idolatry
that it is not [dependent] on the heart, for even if he intends to demean it,
he is liable.
However, this is not difficult: when it says regarding
the statue, “if he did not accept it as a god, it is nothing,” that refers to
an unintentional case (shogeg), as explained there; and in a case of
error, he is certainly exempt if his heart is not directed toward the
transgression.
Yet there remains a difficulty: regarding one who
worships out of love or fear, Rava says he is exempt unless he accepts it as a
god; if he does not, he is not liable. Rashi explains that he is exempt both
intentionally and unintentionally, since he has done nothing. Thus, even in
intentional idolatry, acceptance in the heart is required.
One cannot answer that the statement that “blessing
[i.e., cursing] the Name is of the heart” follows Abaye, who holds that one who
worships out of love or fear is liable—for it is Rava who gives that answer.
And it is forced to say that Rabbi Yoḥanan follows Abaye.
Moreover, according to Rava, our Mishnah is difficult,
for it says “this is its mode of worship and he is liable.” Even if you say
this refers to liability for a sin-offering, it is still difficult, since Rava
exempts even from a sin-offering one who worships out of love or fear, as is
clear in the Talmud (Sanhedrin 61b), and so Rashi explains there. All the more
so, one who intends to demean rather than to worship should be even more
exempt, as Tosafot write (Sanhedrin 64b, s.v. af al gav).
From what I have written, you will understand that what
the Maharsha writes there—namely that Tosafot hold that one is liable for a
sin-offering even if he did not intend to worship—is astonishing, and it
conflicts with the Talmud (61b), and requires further investigation.
However, the main difficulty of the Tosafot Yom Tov
is not valid, for Tosafot themselves write (Sanhedrin 64b, s.v. af al gav)
that the case is where he intends both to demean it and to worship it through
that act of degradation; for if he intended only to demean it, then even one
who worships out of love or fear is exempt according to Rava.
And it appears that this is also the opinion of Rambam
in his Mishneh Torah (Hil. Avodah Zarah 3): one who exposes himself to
Peor in order to demean it, or one who throws a stone to Merculis in order to
demean it—since this is its mode of worship, he is liable, and he brings a
sacrifice for his inadvertent transgression.
Rambam lengthens his language—“and he brings a
sacrifice”—to teach that the liability stated in the Mishnah is for death, not
merely for a sin-offering. According to the Kesef Mishneh, he should
have said explicitly “liable for a sin-offering for his inadvertent act.” But
according to what I have written, it is clear: one might have thought that
since Scripture says “for one who performs [the act] inadvertently,” and here
his act is intended as degradation, he should be exempt; therefore it teaches
that even so, he is liable.
And when Rambam writes in his commentary “liable for a
sin-offering,” it is not precise. Accordingly, there is no longer any
difficulty from the objection of the RaMaḥ (see Hil. Avodah Zarah ch. 3 and
Hil. Yesodei ha-Torah ch. 5).
Further Reading:
Answering
Fundamentalist Protestants and Roman Catholic/Eastern Orthodox on Images/Icons
